סוכות- הקרבנות הפוחתים של הפרים, מיום ליום

אחד המדרשים במדרש רבה על הקרבנות של חג הסוכות נראה מאוד תמוה- "ביום השמיני- מה ראה להיות פוחת כל יום, למדך התורה דרך ארץ מן הקרבנות, שאם ילך לאכסניה וקבלו חברו, יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, ב' מאכילו בשר, בשלישי מאכילו דגים, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטנית...". קשה מאוד להבין את המדרש בהקשר של הקרבנות, הקרבנות הן עבודת השם, משהו שעם ישראל "נותן" לקב"ה... והאם עלינו ללמוד מ"דרך ארץ" שכל יום צריך להפחית את הכמות?

הפרשנים במקום מפנים למדרש דומה מאוד בילקוט שמעוני (דברים תת"ח), שרק מעצים את השאלה- "בנוהג שבעולם אדם מקבל אורח, יום ראשון שוחט לו עגל, יום שני תרנגולים, יום שלישי קטניות, יום רביעי ממעט והולך, לא דומה יום ראשון כיום אחרון, יכול אף הקב"ה כן, תלמוד לומר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך יום אחרון כיום ראשון". התנחומא משבח את הקב"ה שלא נהג כ"נוהג שבעולם", ופםרנס את עם ישראל ביום האחרון כמו ביום הראשון במדבר. אולם מכאן משמע שזה אכן לא הדבר הטוב ביותר... לפחות קרבנות, או באיכות האכסניה. יכול להיות שכך נוהגים בני אדם, אולם זה לא הכי מובחר בעולם. אז אמנם המהרז"ו שאומר שהמדרש שלנו מרמז לזהר הקדוש, שאומר שבסוכות אנחנו מארחים את האושפיזין הקדושים, אולם איך זה מסתדר עם המעטת הקרבן שמלמדת "דרך ארץ"?

אולי אפשר לומר שהמדרש לא בא ללמד איך צריך להתנהג, אלא ללמד את דרכו של עולם, כדי שה"אורח" לא יתאכזב. דע לך, אומר המדרש, שאם אתה הולך לחבר ויש את התמעטות אופי האירוח, זוהי דרך העולם, עד שאפילו שבקרבנות החג זה כך. יש כאן לימוד חשוב ביותר על אופי האדם, על התלהבות מהמציאות ועל הדרך שבה האדם מתנהג, אפילו כאשר יש אורחים חשובים. אולי יש כאן גם אמירה על החגים עצמם, שהם נקודות של עליה גבוה ו"אוויר פסגות", אולם אינם יכולים, מטבע האדם, להיות דרך חיים קבועה. אנחנו צריכים לדעת את זה, להפנים את זה ולהתכונן לזה. והידיעה הזו כל כך חשובה, עד שאפילו קרבנות החג נקבעים על פיה. קח נשימה עמוקה של אוויר פסגות מהחג, כי כבר מחר זה לא יהיה כך.